בס"ד

אדר תשע"ב

פרשת השבוע שלפנינו עוסקת בכמה נושאים:
חודש אדר- חודש השמחה
חשיבות מתן התרומה
קבלת המפרט הטכני של המשכן
ובפינת הסרט הפעם- "שודדי התיבה האבודה".
ועוד...

"משנכנס אדר מרבין בשמחה" (תענית, פ"ד, משנה ו).
השבוע, ביום שישי הבא עלינו לטובה, יכנס בע"ה חודש אדר. הגמרא והמפרשים במסכת תענית דנים מחד בנוהגי אבלות של חודש אב ומאידך בשמחה בחודש אדר, עד כדי כך שהמליצו לדחות לחודש זה כל התדיינות/ מחלוקת עם הגויים, שכן המזל ישחק לטובת ישראל בחודש זה. כמו כן, המקור לשמחה הוא שכתוב במגילת אסתר אותה אנו קוראים בפורים "והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה" (ט, כב) ובע"ה שאכן נשמע החודש בשורות טובות בכל התחומים ובכל מקרה, שיהיו לנו סיבות לשמחה לכל השנה.

פרשת השבוע הינה פרשת תרומה; פרשה זו מדברת על ציווי הקב"ה למשה לאסוף מעם ישראל תרומה, כל אחד כפי יכולתו לצורך הקמת המשכן במדבר.
המשכן היה אוהל נייד (בית מקדש נייד– היום ברוח הקראווילות היו קוראים לו, מן הסתם, "קראשכן") שנדד יחד עם בנ"י במסעותיהם במדבר.
בפרשה זו מתחיל הקב"ה למסור הנחיות מדויקות אודות מלאכת המשכן בנייתו ואודות כליו כולל סוג החומרים וכולל מידות, וזאת לאורך חמש פרשות מעכשיו (ממש מפרט הנדסי ואדריכלי).
פרשת תרומה סמוכה לפרשת משפטים משבוע שעבר ומכך לומדים רמז שרק תרומה שבאה מכסף שנרכש בצדק ומשפט רצויה לפני הקב"ה.
המקום הקדוש ביותר במשכן הינו קודש הקודשים, שם הוצב ארון הברית שבו הונחו לוחות הברית. מעל הארון היו ה"כרובים" בעלי הכנפיים, על דמות הכרובים (דמוי מלאך/ תינוק/ ללא הגדרה ועוד) וסיבתם יש פרשנויות רבות (בסרט "שודדי התיבה האבודה" ניתן לראות דוגמא לארון הקודש לפי הגרסה ההוליוודית) ובסביבתם המנורה בעלת שבעת הקנים (בניגוד לחנוכיה שהיא בת שמונה קנים).

"דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" (כה', ב') מעירים כאן חז"ל, כי לא נאמר "ויתנו לי תרומה", אלא הלשון היא לשון לקיחה- "ויקחו לי תרומה", זאת בכדי ללמדנו, שבתרומה יותר משאנו נותנים לאחר, אנו מקבלים ולוקחים לעצמנו, ובצדקה, יותר ממה שהתורם נותן למקבל, המקבל נותן לתורם (הן מבחינת ההרגשה והן מבחינת הזיכוי למצווה) ובלשון חז"ל – "יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית"- אנו נותנים לא בשביל לקבל, אולם הטובה, שאנו עושים לזולת, תמיד תחזור אלינו בשלב כלשהו.

הכתוב רושם על הכרובים "והיו הכרובים פרשי כנפיים למעלה סככים בכנפיהם על הכפרת ופניהם איש אל אחיו..." (כה', כ').
על כך אומרים חז"ל- אדם צריך לשאוף בחיים להשגת שתי תכונות באישיותו: מחד עליו להיות פורש כנפיים למעלה, כלומר לחתור בהתמדה לעלות מעלה מעלה הן בקדושה ובטהרה, הן באישיות והן בכל פעילותו אך יחד עם זאת לקיים "ופניהם איש אל אחיו" לאורך התחנות השונות בחיים להישאר תמיד אדם אנושי, להשגיח, לדאוג ולשמור על הזולת, להושיט עזרה כשצריך ולא להפנות עורף ובטח להיזהר מאד לא לפגוע בנפשו של אדם ולכבד את אמונתו ומנגד לא לכפות את אמונתו על האחר.
ולעניין כפיה, ובנושא רעיון הפעלת האוטובוסים בשבת, שמעתי שהחרדים מציעים לעירית ת"א פשרה, במקום אוטובוסים בשבת, תפעל בעיר רכבת ישראל- ככה אין סיכוי שמישהו ייסע בשבת...

התורה מצווה על איסוף זהב, כסף, נחושת, עורות, אבנים טובות ועוד ונשאלת השאלה המתבקשת- וכי מה שמעניין את הקב"ה זה זהב, כסף ומוצרים חומריים? למה הוא צריך את זה? והאם במקום קדוש כזה צריך להבליט דווקא את סמל החומריות וביטויי הגשמיות? המגיד מדובנא זצ"ל מסביר שבוודאי הקב"ה אינו זקוק לתרומתנו ואינו זקוק למקום מפואר, הקב"ה רצה שהמקום יהיה יקר לעם ישראל. כמו כן, אדם הנותן ותורם דבר יקר לו מבטא את חיבורו ואת אהבתו לקב"ה ותרומתו הגשמית הופכת לפעולה רוחנית של דבקות בקב"ה. הסבר אחר אומר שמדובר בחינוך לתרומה לציבור.

הכתוב מציין "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (כה', ח') מאחר ורשום "ועשו לי מקדש" ההמשך צריך להיות "ושכנתי בתוכו" ולא "בתוכם", על כך חז"ל לומדים מס' דברים ובעיקרם:
• כל אדם יכול לבנות מקדש לעצמו ובתוכו וזאת בהתאם לדרכיו ביום יום, כאשר כל דבר אשר הוא עושה הינו ראוי וטוב ונושא חן בעיני שמיים, הרי זה כאילו בנה מקדש והקב"ה ישכון בלבבו ויהיה עמו.

• ישנם המרחיבים ואומרים שכל בית בישראל הנוהג עפ"י מידות טובות, מעשים טובים, יחסי כבוד בין בני הזוג והילדים, נחשב כאילו ביתם מקדש והקב"ה נהנה להימצא איתם ולמענם.

• אמר רבי יוסי "גדולה היא המלאכה (עבודה), שלא שרתה שכינה על ישראל עד שעשו מלאכה" (אבות דרבי נתן, נוסח ב', פרק כ"א). הנ"ל נאמר במסגרת פרק שלם המדבר אודות חשיבות העבודה ונגד הבטלנות וברוח זו נהגו גדולי ישראל. וידוע על חכמי המשנה והתלמוד, שעסקו בעבודות שונות כגון סנדלר, נפח, רפואה ועוד, שהתנגדו לחיות על חשבון הציבור והתרחקו מכל קבלת תשלום, שלא במסגרת היגיעה האישית. וכמו שנאמר בפרקי אבות, פרק ב', משנה ב'- "כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עוון". לצערנו, ישנן כתות המקדשות את הבטלה (תורתם- אומנותם) והמדינה אף מעודדת אותם... (וראה סערת ביטול חוק טל בשבוע החולף).

מאז שחרב בית המקדש, בתי הכנסת משמשים לנו כתחליף לבית המקדש ואף נקראים "מקדש מעט" (מקדש קטן).
אגב, בדיחה ברוח פורים מספרת על קבלן, אשר הגיע לכותל בירושלים בזמן תשעה באב וראה יהודים בוכים ומקוננים, לשאלתו הסבירו לו שהם בוכים על חורבן בית המקדש, מיד אמר- תתעודדו, מה יש לבכות, הרי המגרש בירושלים גם שווה הרבה...

שבת שלום
איתן שלר, עו"ד וסוכן ביטוח.